<h1>תשובות בעלי התוספות סימן קכ"ז — תשובת רבינו ידידיה ב"ר ישראל</h1>
<h2>דף כג.</h2>
על הנשים שהמירו מאימת מות, וכשמצאו המלטה חזרו... והנראה לי כתבתי, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל [תשו' הרא"ש היא בתשובותיו כלל ל"ב סי' ח']. וכתב ה"ר אברהם הלוי, אע"פ שבתשובת הגאונים אסרו משומדות לבעליהן, הני מילי מדעתן, אבל אילו שבאונס, ומסתכנין בעצמן לשוב, נראה דאפילו עוברת על דת לא מיקרו, דלא גמירי כל נשי דתהרג ואל תעבור. וכיון דכל שעתא דעתן לשוב, מנטרן נפשייהו. וכתב ה"ר יואל אע"פ דע"ז תהרג ואל תעבור, הא פלוגתא דאביי ורבא [סנהדרין ס"א ע"ב] גבי העובד ע"ז מיראה דפטר רבא דלא קבליה עליה כאלוה. ונראה דאין לאסור אנוסה על בעלה, דאין לדמותה לנחבשה, ומנטרה נפשה, כיון שעושה רק מיראה. וז"ל ה"ר ידידיה, על אנוסות להתירם לבעליהם אפילו לדברי האוסרים על עסקי נפשות לבעליהן ישראל, אחרי שמעידות זו את זו נאמנות בסתם משנ' דפ' האשה שנתארמלה [כתובות כ"ב ע"א] דמסייעא לה דתניא [שם כ"ז ע"ב] הכל נאמנים להעידה חוץ מהימנה ובעלה, ולא כהאי דתניא [שם] אבל לא בנה ובתה. ואפילו ליוחסין דמעלה עשו ליוחסין מהימני, כ"ש אשה לבעלה. והא דבנתיה דמר שמואל לא העידו זו את זו [שם כ"ג ע"א], פרש"י בתשובה אע"פ שהובאו יחד לפדותם לא היו תפוסות יחד. גם לא הפסידה כתובתה, אשה שנאנסה ושהתה בבית הגוי עד שמצאה פתח לצאת, כי כן כתב רבי' משה בספרו, מי שנאנס ואינו מוסר עצמו אין לדונו לא לאו ולא כרת. א"כ לא מיקריא עוברת על דת להפסידה כתובתה, אפילו ח"ו איכא עידי טומאה. דאשת כהן שנאנסה לא הפסידה כתובתה. וז"ל חכמי שפיר"א, חזרנו על כל צד של ריבה זו ולא מצאנו בה צד איסור, ואפילו נחבשו ואסרו ע"י נפשות, פר"ת כולה מתניתין באשת כהן דעל ידי ממון שרי, וירא להפסיד ממונו ולא בא עליה, ע"י נפשות אסורה, אם נתחייבו בעליהן הריגה למלכות. וראייה קצת לפירושו, דכולה מתניתין מיירי באשת כהן, ובאשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת. ואע"ג דאיכא פירכא להאי פי' פ' (כתב) [שני] דע"ז [כ"ג ע"א] לא תתייחד אשה עמהן, ורמינהו האשה שנחבשה כו', מדרמי אהדדי ש"מ דמתניתין באשת ישראל מיירי, מ"מ חלקו חכמים בין לכתחילה לדיעבד. ועוד בסוטה פ' ארוסה [כ"ז ע"א] נושא אדם דומה כו', תני נשא. אלמא דחילוק בין לכתחילה לדיעבד. ואפילו נחבשה והורהנה אסורה ע"י נפשות, היינו נשי דגנבי. ואפילו נגמר דינו להריגה מאחר דבעליהן מוכתבין למלכות אפילו בשבוייה דמנוולא נפשה, והנך נשי דגנבי פ' נערה [כתובות נ"א ע"ב], אפילו ראינו שנבעלה מחמת יראה הוא דעבדו, והלכה כרבנן, דסופו ברצון שריא. דלאבוה דשמואל יש חילוק בשבוייה כדמתרץ בשמעתין, ולא דמי לגנבוה ליסטים דמחלק בין ליסטים בעלמא דאין דין כשבויין, דכל זה בראוה שנבעלה.
<h2>דף כו:</h2>
על הנשים שהמירו מאימת מות, וכשמצאו המלטה חזרו... והנראה לי כתבתי, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל [תשו' הרא"ש היא בתשובותיו כלל ל"ב סי' ח']. וכתב ה"ר אברהם הלוי, אע"פ שבתשובת הגאונים אסרו משומדות לבעליהן, הני מילי מדעתן, אבל אילו שבאונס, ומסתכנין בעצמן לשוב, נראה דאפילו עוברת על דת לא מיקרו, דלא גמירי כל נשי דתהרג ואל תעבור. וכיון דכל שעתא דעתן לשוב, מנטרן נפשייהו. וכתב ה"ר יואל אע"פ דע"ז תהרג ואל תעבור, הא פלוגתא דאביי ורבא [סנהדרין ס"א ע"ב] גבי העובד ע"ז מיראה דפטר רבא דלא קבליה עליה כאלוה. ונראה דאין לאסור אנוסה על בעלה, דאין לדמותה לנחבשה, ומנטרה נפשה, כיון שעושה רק מיראה. וז"ל ה"ר ידידיה, על אנוסות להתירם לבעליהם אפילו לדברי האוסרים על עסקי נפשות לבעליהן ישראל, אחרי שמעידות זו את זו נאמנות בסתם משנ' דפ' האשה שנתארמלה [כתובות כ"ב ע"א] דמסייעא לה דתניא [שם כ"ז ע"ב] הכל נאמנים להעידה חוץ מהימנה ובעלה, ולא כהאי דתניא [שם] אבל לא בנה ובתה. ואפילו ליוחסין דמעלה עשו ליוחסין מהימני, כ"ש אשה לבעלה. והא דבנתיה דמר שמואל לא העידו זו את זו [שם כ"ג ע"א], פרש"י בתשובה אע"פ שהובאו יחד לפדותם לא היו תפוסות יחד. גם לא הפסידה כתובתה, אשה שנאנסה ושהתה בבית הגוי עד שמצאה פתח לצאת, כי כן כתב רבי' משה בספרו, מי שנאנס ואינו מוסר עצמו אין לדונו לא לאו ולא כרת. א"כ לא מיקריא עוברת על דת להפסידה כתובתה, אפילו ח"ו איכא עידי טומאה. דאשת כהן שנאנסה לא הפסידה כתובתה. וז"ל חכמי שפיר"א, חזרנו על כל צד של ריבה זו ולא מצאנו בה צד איסור, ואפילו נחבשו ואסרו ע"י נפשות, פר"ת כולה מתניתין באשת כהן דעל ידי ממון שרי, וירא להפסיד ממונו ולא בא עליה, ע"י נפשות אסורה, אם נתחייבו בעליהן הריגה למלכות. וראייה קצת לפירושו, דכולה מתניתין מיירי באשת כהן, ובאשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת. ואע"ג דאיכא פירכא להאי פי' פ' (כתב) [שני] דע"ז [כ"ג ע"א] לא תתייחד אשה עמהן, ורמינהו האשה שנחבשה כו', מדרמי אהדדי ש"מ דמתניתין באשת ישראל מיירי, מ"מ חלקו חכמים בין לכתחילה לדיעבד. ועוד בסוטה פ' ארוסה [כ"ז ע"א] נושא אדם דומה כו', תני נשא. אלמא דחילוק בין לכתחילה לדיעבד. ואפילו נחבשה והורהנה אסורה ע"י נפשות, היינו נשי דגנבי. ואפילו נגמר דינו להריגה מאחר דבעליהן מוכתבין למלכות אפילו בשבוייה דמנוולא נפשה, והנך נשי דגנבי פ' נערה [כתובות נ"א ע"ב], אפילו ראינו שנבעלה מחמת יראה הוא דעבדו, והלכה כרבנן, דסופו ברצון שריא. דלאבוה דשמואל יש חילוק בשבוייה כדמתרץ בשמעתין, ולא דמי לגנבוה ליסטים דמחלק בין ליסטים בעלמא דאין דין כשבויין, דכל זה בראוה שנבעלה.
<h2>דף נא:</h2>
על הנשים שהמירו מאימת מות, וכשמצאו המלטה חזרו... והנראה לי כתבתי, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל [תשו' הרא"ש היא בתשובותיו כלל ל"ב סי' ח']. וכתב ה"ר אברהם הלוי, אע"פ שבתשובת הגאונים אסרו משומדות לבעליהן, הני מילי מדעתן, אבל אילו שבאונס, ומסתכנין בעצמן לשוב, נראה דאפילו עוברת על דת לא מיקרו, דלא גמירי כל נשי דתהרג ואל תעבור. וכיון דכל שעתא דעתן לשוב, מנטרן נפשייהו. וכתב ה"ר יואל אע"פ דע"ז תהרג ואל תעבור, הא פלוגתא דאביי ורבא [סנהדרין ס"א ע"ב] גבי העובד ע"ז מיראה דפטר רבא דלא קבליה עליה כאלוה. ונראה דאין לאסור אנוסה על בעלה, דאין לדמותה לנחבשה, ומנטרה נפשה, כיון שעושה רק מיראה. וז"ל ה"ר ידידיה, על אנוסות להתירם לבעליהם אפילו לדברי האוסרים על עסקי נפשות לבעליהן ישראל, אחרי שמעידות זו את זו נאמנות בסתם משנ' דפ' האשה שנתארמלה [כתובות כ"ב ע"א] דמסייעא לה דתניא [שם כ"ז ע"ב] הכל נאמנים להעידה חוץ מהימנה ובעלה, ולא כהאי דתניא [שם] אבל לא בנה ובתה. ואפילו ליוחסין דמעלה עשו ליוחסין מהימני, כ"ש אשה לבעלה. והא דבנתיה דמר שמואל לא העידו זו את זו [שם כ"ג ע"א], פרש"י בתשובה אע"פ שהובאו יחד לפדותם לא היו תפוסות יחד. גם לא הפסידה כתובתה, אשה שנאנסה ושהתה בבית הגוי עד שמצאה פתח לצאת, כי כן כתב רבי' משה בספרו, מי שנאנס ואינו מוסר עצמו אין לדונו לא לאו ולא כרת. א"כ לא מיקריא עוברת על דת להפסידה כתובתה, אפילו ח"ו איכא עידי טומאה. דאשת כהן שנאנסה לא הפסידה כתובתה. וז"ל חכמי שפיר"א, חזרנו על כל צד של ריבה זו ולא מצאנו בה צד איסור, ואפילו נחבשו ואסרו ע"י נפשות, פר"ת כולה מתניתין באשת כהן דעל ידי ממון שרי, וירא להפסיד ממונו ולא בא עליה, ע"י נפשות אסורה, אם נתחייבו בעליהן הריגה למלכות. וראייה קצת לפירושו, דכולה מתניתין מיירי באשת כהן, ובאשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת. ואע"ג דאיכא פירכא להאי פי' פ' (כתב) [שני] דע"ז [כ"ג ע"א] לא תתייחד אשה עמהן, ורמינהו האשה שנחבשה כו', מדרמי אהדדי ש"מ דמתניתין באשת ישראל מיירי, מ"מ חלקו חכמים בין לכתחילה לדיעבד. ועוד בסוטה פ' ארוסה [כ"ז ע"א] נושא אדם דומה כו', תני נשא. אלמא דחילוק בין לכתחילה לדיעבד. ואפילו נחבשה והורהנה אסורה ע"י נפשות, היינו נשי דגנבי. ואפילו נגמר דינו להריגה מאחר דבעליהן מוכתבין למלכות אפילו בשבוייה דמנוולא נפשה, והנך נשי דגנבי פ' נערה [כתובות נ"א ע"ב], אפילו ראינו שנבעלה מחמת יראה הוא דעבדו, והלכה כרבנן, דסופו ברצון שריא. דלאבוה דשמואל יש חילוק בשבוייה כדמתרץ בשמעתין, ולא דמי לגנבוה ליסטים דמחלק בין ליסטים בעלמא דאין דין כשבויין, דכל זה בראוה שנבעלה.
